אף פעם לא הצלחתי להבין את הקסם של "ספוקן וורד": מה הם רוצים להגיד, למה כל כך מהר, ואיפה בכלל המוזיקה כאן? אמש שיניתי את דעתי. יצאנו עם חברים לבית אבי חי להקשיב לג'ימבו ג'יי (עומר הברון), ונדמה לי שמצאתי סוף סוף את המקום של "שירה מדוברת" אצלי בלב. לא "קפיצת אמונה", אבל אולי "קפיצת אמנות".
בדיעבד אני חושב שהתקשיתי להתחבר לאמנות הזו בעיקר בגלל הקצב והמקצב – הם מדברים מהר מדי בשבילי, ועם מעט מדי לחן. על המילים אני לא יכול להרהר ולערער, ובלי לחן שתופס אני מתקשה להתעורר. אני מרגיש בהפצצת שטיח תודעתית, ורק מבקש להרים את הראש, לעצור לרגע.
אמש, בתנועה בין שיחה נינוחה עם עומר לשירה שוצפת עם ג'ימבו, הקסם האישי של הראשון והאבחנות החדות של האחרון היו שילוב מפעים – למשל, כשהסביר ושר את הריקוד בין שם הלידה ושם הבמה "בעזרת השם", בין מצבי תודעה "במקום בו אני גר" או בין מרכז לפריפריה עם האובססיה התל אביבית להיות "מרכז".
וזו גם העברית שלו – פיקחית, מפוכחת ומפוענחת, למשל ב"עשיתי" המבריק: אנחנו "עושים" – צבא, טרק, סמים, שבת, קניות, עסקים, ילדים, אהבה – במקום לבחור פועל אחר, מדויק יותר, חושף וחושפני (נניח, בהקשר הצבאי: התגייסתי, גויסתי, שירתתי), וכך נחלצים מאמירה מחויבת ומחייבת על החיים – והבחירה בהם.
לפעמים המעשה הוא האמירה, ואלה החיים שכמו בוחרים בעצמם, כמו ההחלטה של הברון ומשפחתו לחזור לביתם בנגב המערבי.
ביציאה מההופעה פסעתי לרגע לתערוכה בבית אבי חי מציוריו של פנחס ליטבינובסקי. היא מציגה בין השאר צמד של ציורי שמן: "ובחרת בחיים". בשני הציורים ליטבינובסקי כמו מסביר מפורשות את ההנעה/ההנאה שלו לבחירה בחיים: אמנות. עוד בתערוכה אפשר לבקש מבינה מלאכותית לצייר את דיוקנך בסגנון ליטבינובסקי. כמובן שביקשתי, ותהיתי אם גם זו "קפיצת אמנות", נרקיסיסטית כמעט (האמנ/ות בשירות וכהשתקפות הצופה), ואם קרוב היום שבו נלך לצפות בהופעות "שירה מדוברת" של בינה מלאכותית. עוד אהרהר בכך. ובינתיים, אני בוחר בג'ימבו.
Comments