מפה, מקרא ומצפן

כיצד "לחשב מסלול מחדש" באקדמיה ובישראל? דברים שביקשתי לומר לבוגרי הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת תל אביב [AI English translation at the bottom]

בבוקר עשיתי את דרכי מירושלים, שם נולדתי וגדלתי, לאוניברסיטה. בדעתי עלה המסע הראשון שלי לאקדמיה, לפני למעלה משלושים שנים. היא הפכה אז בעיני – עיני ילד חנון משכונת הקטמונים, סקרן הרבה יותר ממידותיו – למעין ארץ פלאות. בדיעבד נדמה שמצאתי באוניברסיטה בית שני – לא "הבית השני", אלא בית אחר, צנוע יותר, בלי ה' הידיעה, אבל עם הבטחה גדולה – למידע, לידע, לדעת. קשה לי לדמיין את עצמי מנווט את חיי בלי אותה הבטחה. אבל ממבט לאחור למבט קדימה, התחלתי לתהות – כיצד יכולה, כיצד צריכה, האקדמיה לסייע לכולנו לנווט במשעולי החיים?

שלושה מכשירי ניווט עלו בדעתי: מפה, מקרא ומצפן.

מפה: זהו תפקידה המסורתי של האקדמיה. בשיאה היא מציעה קרטוגרפיה אינטלקטואלית: לדעת, למפות, את ההתנהגויות, המחשבות, האמנות, הרגשות של בני אדם. וכמו שלימד אותנו חורחה לואיס בורחס מפה אינה אמורה לשעתק את המציאות בצורה מושלמת, בקנה מידה של 1:1. היא אמורה לייצגה נאמנה ככל הניתן. מגדל השן משמש כאן כמגדלור, דרך להטיל אור יוקד על המציאות, לעזור לנו לראות אותה נכוחה, להיזהר מסכנות ולהגיע למקומות טובים יותר.

מקרא: כל מפה צריכה מקרא לפענוח הסמלים שבה: ללכת מעבר לידע לעבר הבנה; מעבר לניתוח באור החשמלי היוקד, לעבר פענוח הפינות האפלות יותר; ממנורת הפלורסנט נטולת הצללים אל מדורת השבט במערה, שבה צללים רוקדים על הקירות. עלינו להבין שהמפה מלאה גם במסתורין, ואת חלקו נוכל להבין באמצעות סמלים. עבורם נצטרך מקרא. כאן נעלמה ונאלמה האקדמיה.

מצפן: לעיתים קרובות אנחנו מצפים שהעולם יורה לנו היכן הצפון, יעניק לנו מצפן מן המוכן. הוא לא. היקום אילם. אבל אנשים רבים יתנדבו כמובן למלאכה – הם ימהרו לומר לנו לאן ואיך לנוע. חלקם לא יהססו לא רק להציע את המצפן שלהם אלא גם להצביע על עצמם ולומר "אנחנו הצפון" – תתיישרו לעברנו, ובעצם: צייתו! אסור לאקדמיה להיות אחד מאותם גופים, אבל היא יכולה לעזור לכל אחת ואחד מאיתנו לבנות ולכייל את המצפן האישי שלנו.

שלושה מכשירי ניווט חשובים, ואחד נוסף מפתה ומסוכן: כדור בדולח. מעניין שאנחנו – חוקרים וסטודנטים במדעי החברה – נמשכים לאפשרות של כדור הבדולח. הניבוי הפך למשאת לב, היעד הסופי, "הנצחון המוחלט". אבל אם חופש, אם בחירה ואחריות, מהותיים לקיומנו, ניבוי מושלם הוא המקום שבו תמות האנושיות שלנו.

כשאני לעצמי, מנסה לנווט במציאות המטורפת של השנתיים האחרונות, מה אני רואה במפה, במקרא, במצפן?

חלק מהקורסים שלי עוסקים בסכסוך הישראלי-פלסטיני, חלק דנים במתחים בתוך החברה הישראלית. אבל בעת האחרונה אני חושב שהמילים הללו – סכסוך, מתחים – מחטיאים את המציאות, הם לא מספקים מפה נכונה. כיום, באיזור גדול וגדל במפה אני רואה איבה.

מהי? כדי לתפוס "איבה" אפשר לפנות למטאפורה שימושית, כל כך שימושית שהיא כבר די משומשת: שחמט. בקרו באתרים של מדע המדינה – הדימוי הנפוץ ביותר, השחוק ביותר, הוא משחק המלכים. אנחנו, יצורים רציונאליים שכמונו, חושבים אסטרטגית, חוזים מהלכים, משקללים נתונים, ומבצעים מהלכים. לפעמים אנחנו באמת כאלה... אבל לעיתים קרובות אנחנו לא משחקים בכלי שחמט – אנחנו הכלים. אנחנו תופסים עצמנו ככלים על לוח של מלחמה קיומית ("זה או אנחנו או הם"), נצחית ("לנצח נחיה – או נמות – על חרבנו"), צודקת ("לבן או שחור, אין אפור"), לעומתית ("מי שלא עימנו, נגדנו") ולכן גם בלתי נמנעת ("אין ברירה") – כלפי אויבים מבית ומחוץ. זוהי השחמטיזציה של עולמנו – של החברה, הפוליטיקה, המחשבה.

מניין היא מגיעה? כאן אולי צריך לפנות מהפלורסנט למדורה, מהמפה למקרא – ואולי גם להיעזר במקרא עצמו (מדריך מצוין לסמלים, לצללים שרוקדים על קירות המערה שלנו). חשבו על הרצח הראשון, ועל הרוצח הראשון, שהוא גם הילוד הראשון: קין שרצח את אחיו הבל. מה הניע אותו? השפלה, קנאה שהופכת לשנאה, שמתגלגלת לאלימות. וכך אנחנו מגלים גם במחקרים על מקרי רצח בעולמנו, היום. פעם אחר פעם השפלה, תחושה איומה של אימה, של בושה, מניעה אלימות.

אבל לא ניתן להבין את חוויות פחד, הבושה וההשפלה בלי להבין את מקורן העמוק יותר. גם כאן המקרא נחלץ לעזרתנו – עם המיתוס המכונן של הציביליזציה: גן העדן האבוד. ראשיתו ב"היבריס", בפיתוי "והייתם כאלוהים." תולדת ההיבריס, האכילה מפרי עץ הדעת, אך לא מעץ החיים, הועידה לאנוש(י)ות חופש נטול אלמוות. המצב האנושי הוא אפוא תסכול מתמשך: בחירה בלי שליטה. תולדות ותולדת התסכול עדיין עימנו, בנו וסביבנו: הניסיון הנואש והנואל להימלט מהאנושי באדם.

ה"ידע" הראשון של אדם וחוה הוא אינסטינקטיבי: העירום – השבריריות, המוגבלות, המבט הנוקב של האחר; וממנו נובעת הנואשות לכסות בושה במלבוש. הידע הבא נרכש: בחירה היא אחריות, ומשא שתיהן – החופש – כה כבד שמוטב לנוס מפניו (אדם, שהאשים את חווה, שהאשימה את הנחש).

זהו כזב עצמי: לאדם תמיד נתונה אפשרות הבחירה, אך תכופות הוא מכחיש אותה. ההכחשה מתגלגלת ל"צל" שלנו (במובן היונגיאני: אותם מרכיבים שותקים ומושתקים בתוכנו). האימה מפניו היא ממאירה: ככל שאנחנו מפחדים יותר מהצל של עצמנו, כך אנחנו מטילים אותו יותר על אחרים. לפעמים הם עצמם מתכסים בו, הופכים אותו לכסות-זהות, להתעטף בה ולוותר על העצמי העצמאי.

האיבה גואה ביחסינו עם האחר מבחוץ ומבפנים. בישראל ובעולם כולו, הדמוקרטיה הייצוגית, שהביאה להישגים עצומים ועדיין יש בה ערך רב, מחוללת יותר ויותר פוליטיקה סגורה – ולכן שבורה. היא מסייעת לכולנו – פוליטיקאים והציבור הרחב – לברוח מהאנושי באדם. תחת אשר להעמיק ולהכריע, באופן אישי וחברתי, בסוגיות שעל הפרק, וליטול אחריות על הכרעותינו, אנחנו מגלגלים אותן לפתחם של פוליטיקאים פחדנים, שקרנים ואנוכיים, מאשימים אותם ואת "המערכת", ואז מצביעים להם שוב – וכך מעודדים גם אותם לברוח מבחירה ולהתנער מאחריות. הדה-הומניזציה של הפוליטיקה כרוכה ב"פרסונליזציה" שלה, ב"אישים במקום נושאים". כך הפכנו את הפוליטיקה, את החברה כולה לזירת גלדיאטורים – והתרחקנו מהאפשרות של "אגורה" – של יריד דעות חופשי ופתוח.

אבל אם אלו – על פני המפה – הם מחוזות האיבה, היכן נוכל למצוא תקווה? בשום מקום, כי תקווה לא מוצאים, תקווה ממציאים – יוצרים. תקווה אינה אופטימיות (לא "יהיה בסדר" אלא "יכול להיות כאן טוב"). תקווה היא גם לא אמונה (לא "בעזרת השם יהיה כאן טוב" אלא "ביחד ננסה שיהיה"). אלוהים לא מקווה ש"יהיה אור", הוא מורה ("יהי אור"). תקווה חובקת מחשבה, רגש, ופעולה המזקקות את האנושי באדם: את יכולתו להבדיל בין טוב לרע, לבחור בטוב, לדמיין כיצד ייראה, ולפעול להשגתו. היא מכילה את הפריכות, הפגיעות האנושית, ואת החופש – היכולת לבחור במחר טוב יותר והאחריות לפעולה. כי תקווה אינה תחושה מלטפת אלא קריאה לפעולה מחייבת.

הסכנה הגדולה מולה ניצבת תקווה אינה פחד – לפעמים פחד מניע תקווה. הסכנה היא ציניות – המחשבה שאין סיכוי לשינוי, שטבע האדם, כל אדם, רע מנעוריו ונגזר עלינו להסתחרר באותו מחול של אימה ומשטמה.

אבל גם לתקווה עצמה – בתקווה – יש צדדים אפלים: האחד הוא כשתקווה הופכת למשאלת לב, מתוך התעלמות מהמציאות, בהתנתקות מהמפה ומהמקרא. צד אפל אחר הוא "תקווה מייאשת": אנחנו מקווים לייאוש – של האחר. זו תקווה מייאשת תרתי משמע: אתה מבקש לייאש את האחר, אבל בין שתצליח ובין שתיכשל, תהפוך לאדם אפל. מדוע תיכשל? קל להרוג אנשים, קשה להרוג אנושיות. גם ברגעי הזוועה הנוראים ביותר, רבים עדיין מקווים. ואף אם תצליח, עם מי תישאר – מה נותר מהאויב, מה נותר ממך? האחר כבר אינו אנושי, הוא צל אדם, שמשקף את מה שעוללת לנשמתך.

המוצא נמצא בתקווה אחרת: להפוך את החברה ואת הפוליטיקה לפתוחה יותר. כיצד? עקרונית – על ידי טיפוח בחירה ואחריות. מעשית – על ידי פניה לדמוקרטיה ישירה, דיונית  והשתתפותית. פוליטיקה שבה האזרחים משתתפים בדיאלוג פתוח ומתמשך על סוגיות הליבה, שבה מכנסים אסיפות אזרחים – כאלה שנבחרים באקראי כדי להעמיק יחדיו בסוגיות – ושבה מנהלים משאלי-עם על סוגיות אלה. המשולש הזה לא מציע פתרון קסם אבל הוא מאפשר לנו לשרטט מפות מדויקות יותר, לקרוא את האורות והצללים שבהן, ולכוון מחדש את המצפן שלנו, כדי ללכת יחדיו – על פי תהום, על קו הקץ של האופל – לאופק חדש וטוב יותר.

Map, Legend, and Compass: How to "Recalculate the Route" in Academia and in Israel Remarks to the graduates of the Faculty of Social Sciences at Tel Aviv University

This morning, I drove to the university from Jerusalem, where I was born and raised. My mind wandered to my first journey into academia, over thirty years ago. At the time, the university seemed to me—through the eyes of a nerdy child from the Katamonim neighborhood, much more curious than my size could accommodate—like a kind of Wonderland. In hindsight, it seems I found a second home in the university—not "the second home," but another, humbler home, without the definite article, but with a great promise: for information, knowledge, and learning. It’s hard for me to imagine navigating my life without that promise. But looking back and forward, I began to wonder: how can, how should, academia help all of us navigate the paths of life?

Three navigation tools came to mind: a map, a legend, and a compass.

Map: This is the traditional role of academia. At its peak, it offers an intellectual cartography: to know, to map, human behaviors, thoughts, art, and emotions. As Jorge Luis Borges taught us, a map is not meant to replicate reality perfectly, at a 1:1 scale. It is meant to represent it as faithfully as possible. The ivory tower here serves as a lighthouse, a way to cast bright light on reality, to help us see it clearly, to avoid dangers, and to reach better places.

Legend: Every map needs a legend to decode the symbols it contains: to go beyond knowledge toward understanding; from analysis in the bright electric light, to interpreting the darker corners; from the fluorescent lamp without shadows to the tribal fire in the cave, where shadows dance on the walls. We must understand that the map is also full of mystery, and some of it we can understand through symbols. For them, we need a legend. Here, academia has disappeared and fallen silent.

Compass: Often, we expect the world to tell us where north is, to provide us with a ready-made compass. It does not. The universe is mute. But many people will, of course, volunteer for the task—they will rush to tell us where and how to move. Some will not hesitate to offer not just their compass, but to point to themselves and say "we are the north"—align yourselves with us, and in effect: obey! Academia must not be one of those bodies, but it can help each and every one of us build and calibrate our personal compass.

Three important navigation tools, and one more tempting but dangerous: the crystal ball. It’s interesting that we—researchers and students in the social sciences—are drawn to the possibility of the crystal ball. Prediction has become a heart's desire, the ultimate goal, "the absolute victory." But if freedom, if choice and responsibility, are essential to our existence, perfect prediction is the place where our humanity dies.

When I, myself, try to navigate the crazy reality of the last two years, what do I see on the map, in the legend, with the compass?

Some of my courses deal with the Israeli-Palestinian conflict, others discuss tensions within Israeli society. But recently, I think that these words—conflict, tensions—miss the reality, they don’t provide a correct map. Today, in a large and growing area of the map, I see animosity.

What is it? To capture "animosity," one might turn to a very useful metaphor, so useful that it’s already quite worn out: chess. Visit the websites of political science—perhaps the most common, worn-out metaphor is the game of kings. We, rational beings like us, think strategically, anticipate moves, weigh data, and make moves. Sometimes we truly are like that... but often we are not playing with chess pieces—we are the pieces. We see ourselves as pieces on the board of existential war ("it's either us or them"), eternal ("we will live to win—or die by our sword"), righteous ("white or black, no gray"), oppositional ("whoever is not with us, is against us"), and therefore inevitable ("there’s no choice")—against enemies both inside and outside. This is the chessification of our world—of society, politics, and thought.

Where does it come from? Here perhaps we need to turn from the fluorescent light to the fire, from the map to the legend—and maybe even use the legend itself (an excellent guide to symbols, to the shadows dancing on the walls of our cave). Think about the first murder, and the first murderer, who is also the first-born: Cain, who killed his brother Abel. What drove him? Humiliation, jealousy that turns into hatred, which rolls into violence. And so we also discover in studies of murder cases in our world today. Again and again, humiliation, a terrible sense of fear, of shame, drives violence.

But we cannot understand experiences of fear, shame, and humiliation without understanding their deeper origin. Here, too, the legend comes to our aid—with the founding myth of civilization: the lost paradise. It begins with "hubris," the temptation "to be as gods." The consequence of hubris, eating from the tree of knowledge but not from the tree of life, sentenced humanity to freedom without immortality. The human condition, therefore, is ongoing frustration: choice without control. The history and offspring of this frustration are still with us, in us, and around us: the desperate and futile attempt to escape the human in man.

The "first knowledge" of Adam and Eve is instinctive: nakedness—the fragility, the limitations, the piercing gaze of the other; and from that comes the desperation to cover shame with clothing. The next knowledge is learned: choice is responsibility, and both—freedom—are so heavy that it’s better to flee from them (Adam, who blamed Eve, who blamed the serpent).

This is a self-deception: humanity always has the possibility of choice, but it often denies it. The denial rolls into our "shadow" (in the Jungian sense: those silent and silenced elements within us). The terror of it is malignant: the more we fear our own shadow, the more we project it onto others. Sometimes they themselves cover themselves with it, turning it into an identity-cover, wrapping themselves in it and abandoning the independent self.

Animosity grows in our relations with the other, both from the outside and from within. In Israel and around the world, representative democracy, which has brought enormous achievements and still holds great value, is increasingly creating closed politics—and thus fractured. It helps all of us—politicians and the public—to flee from the human in man. Instead of deepening and resolving, personally and socially, the issues at hand, we shift them onto the shoulders of cowardly, lying, and selfish politicians, blame them and "the system," and then vote for them again—and thus encourage them to flee from choice and shirk responsibility. The dehumanization of politics is tied to its "personalization," to "individuals instead of issues." This is how we have turned politics, society as a whole, into a gladiatorial arena—and distanced ourselves from the possibility of the "agora"—of a free and open marketplace of ideas.

But if these—on the map—are the realms of animosity, where can we find hope? Nowhere, because hope is not found, hope is invented—created. Hope is not optimism (not "it will be fine," but "it could be good here"). Hope is also not faith (not "with God's help, it will be good here," but "together we will try to make it good"). God does not hope that "there will be light," he commands ("let there be light"). Hope encompasses thought, emotion, and action that distills the human in man: his ability to distinguish between good and evil, to choose good, to imagine what it will look like, and to act toward its realization. It includes human fragility, vulnerability, and freedom—the ability to choose a better tomorrow and the responsibility for action. For hope is not a comforting feeling but a call to required action.

The great danger that hope faces is not fear—sometimes fear drives hope. The danger is cynicism—the thought that there is no chance for change, that human nature, each person’s nature, is evil from youth, and we are doomed to whirl in the same dance of fear and hatred.

But hope itself—within hope—has dark sides: one is when hope becomes a wishful thought, ignoring reality, disconnecting from the map and the legend. Another dark side is "desperate hope": we hope for despair—for the other. This is desperately hopeless, literally: you wish to despair the other, but whether you succeed or fail, you will become a dark person. Why fail? It’s easy to kill people, hard to kill humanity. Even in the most horrific moments, many still hope. And even if you succeed, who will you be left with—what remains of the enemy, what remains of you? The other is no longer human; he is a shadow of a person, reflecting what you have done to your soul.

The way out is found in another hope: to make society and politics more open. How? In principle—by fostering choice and responsibility. Practically—by turning to direct, deliberative, and participatory democracy. A politics where citizens participate in an ongoing open dialogue on core issues, where citizen assemblies are convened—chosen randomly to deeply discuss these issues together—and where referendums are held on these issues. This triangle does not offer a magic solution, but it allows us to draw more accurate maps, read the lights and shadows within them, and recalibrate our compass, so we can walk together—along the edge, on the line between the darkness—to a new and better horizon.